העיר תוכננה לפי מודל של 1.2 מכוניות למשפחה, אבל הוצפה באלפי מכוניות ליסינג נוספות "בלתי צפויות" • התוצאה: מערב פרוע ללא חקיקה וללא אכיפה מצד העיריה מצוקת החנייה בעיר הולכת וגוברת ככל שמודיעין מתפתחת, ותושבים ולהם מכוניות רבות מתווספים אליה. בשכונות מסוימות במרכז העיר, הדבר דומה למרכז תל-אביב, כשתושבים נאלצים לחפש דקות ארוכות מקומות חניה פנויים, גם אם אלה רחוקים לעיתים מרחק ניכר ממקום מגוריהם. תופעות כמו: חניה על מדרכה, גניבות חניות פרטיות וחניה בחניות נכים, הפכו למעשים שבשגרה בעיר העתיד, ותחבורה ציבורית קלוקלת אינה מסייעת בעניין. משטרת מודיעין שלפה ראשונה כשהכריזה על מלחמה בגונבי חניות הנכים והחונים במפרצי תחנות האוטובוס. בכל שבוע, נרשמים עשרות דוחות חנייה על ידי משרד התנועה של התחנה בנושא זה, אולם בכל הקשור לחניה על מדרכות ובאזורי חניה לא מוסדרים, ממתינים גם במשטרה שהעירייה תחל אכיפה בנושא באמצעות פקחים, בדומה לערים מתפתחות אחרות. בנושא זה, אגב, אין התקדמות מצד העירייה, שם טוענים כי הם עדיין ממתינים להקמת מגרשי חנייה סביב מרכז עזריאלי שאמורים לפתור את בעיית החנייה במקום, ורק לאחר מכן יעבירו את חוק העזר העירוני, ותחל אכיפת פקחים בנושא: "רק לאחר שניתן אלטרנטיבה לתושבי האזור לחניה מוסדרת, נוכל להתחיל לאכוף", אמרו השבוע בעירייה, ובינתיים מטילים את העיכוב בסיום עבודות המגרשים על מחלוקת בין הקבלן המבצע לעירייה.
בתחילת שנות ה-90, כשמשה ספדיה, אדריכל הערים, תכנן את העיר מודיעין, לחצו הן משרד השיכון והן משרד התחבורה על הקצאת מספר חניות נמוך לכל בית אב, בעיקר משום שיקולי עלות הקרקע. הכוונה הייתה לאפשר לכמה שיותר זוגות צעירים להגיע לעיר, ולשם כך, היו מעוניינים במשרדי הממשלה להוזיל את עלויות הקרקע. ההקצאה שנקבעה לשכונות הראשונות בעיר הייתה 1.2 חניות לכל בית אב. מירון כהן, מרכז התכנון של מודיעין במשרד האדריכלים "משה ספדיה", מרחיב: "לא ידענו בתחילת שנות התשעים כי המעמד הסוציו-אקונומי של העיר יהיה כזה שיביא איתו מכוניות רבות, ואף אחד לא היה יכול לחזות את הרכב האוכלוסייה של העיר באותו זמן. אי לכך, החלטנו להתחיל במספר חניות נמוך ולהפעיל שיקול מחדש בשכונות העתידיות". ואכן, במשרד למדו מניסיונם המר של השכונות הוותיקות, ובשכונות החדשות, דוגמת הכרמים, השבטים ומוריה, תקצוב החנייה עלה עד ל-1.7 חניות פר בית אב. "תושבי העיר בעלי יכולת כלכלית המאפשרת להם לשלם עבור עלות גבוהה יותר של מגרש, והמציאות צורכת זאת", מסביר כהן.
אייל ולר, תושב רחוב כרכום בעיר, מסביר מה המשמעות המעשית של תקצוב 1.2 חניות פר בית אב: "בעיות החניה אצלנו החלו מאז שהגענו לעיר. לכל בית ישנה חניה פרטית אחת, ולכל משפחה שיש שתי מכוניות או שאורח מגיע לבקר יש בעיה. עם הזמן, הסתגלנו למצב, והיום אורחים מחנים מחוץ לרחוב ומגיעים רגלית אל ביתנו. במשך הזמן, תושבים רבים השתמשו בחניות הפרטיות כמחסנים, ואף אחד פתח במקום חנות, כך שמכוניות הוחנו בחוץ והצרו עוד יותר את הרחוב". ולר מספר שכיום הרחוב צר כל כך עד ששפשופי מכוניות ועליית רכבים לפינוי אשפה על אדניות צמחים הם מעשי שבשגרה. "את המצב הנוכחי אי-אפשר לשנות, כי התשתית עצמה לקויה, אולם ניתן לצמצם את השטח המוקדש לצמחים ברחוב, על מנת להקל על המעבר בו".
היות ומקור הבעיה הוא בתשתית התחלתית של העיר, לא ניתן למעשה לפתור את הבעיה, אולם ניתן בהחלט לנקוט בצעדים מסוימים שיקלו עליה. אין ספק שמגרשי חניה באזורים המסחריים צריכים להיפתח בהקדם האפשרי, והעירייה אינה יכולה להסיר אחריות בנושא. בערים נוספות, כגון תל-אביב וירושלים, הפיקוח העירוני יודע יפה מאוד לחלק דוחות גם באזורים שבהם אין אלטרנטיבה של ממש לחניה, ובכל מקרה בעיות חניה לא שימשו מעולם תירוץ לחניה על המדרכה או באזורים המפריעים לתנועה. יש לקוות כי בשכונות העתידיות של העיר, ידעו ללמוד מניסיון העבר ולהגדיל את תקציב החניות פר בית אב לסכום שהמציאות דורשת. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה